Escada or nada

כבר הרבה זמן שלא כתבתי פוסט. המון דברים קרו בחיים שלי בחודשים האחרונים וזה לא הותיר לי הרבה זמן. בסוף אוגוסט ארזתי 23 קילו, בעיקר של בגדים ונעליים, ונחתתי במינכן לשהות של 6 חודשים.

למרות שזו לא עיר אופנתית במיוחד (השמרנות הגרמנית וכל זה), יש פה שפע של אתרים מעניינים ומקומות בילוי אטרקטיביים. ביניהם גם המשרדים הראשיים של אסקדה, בהם אני מתמחה כרגע. לגמרי סוג של מקום בילוי.

הזמן פה טס! מאחר וכבר עברו יותר מארבעה חודשים אני מרשה לעצמי להכתיר את החוויה כמוצלחת מכל הבחינות. העבודה בבית אופנה בסדר גודל כזה היא פשוט מדהימה! הבדים, הרקמות, ההדפסים והגזרות הם פרי עבודה מאומצת ומדוקדקת וזוכים לבחינה בזכוכית מגדלת בכל אחד משלבי העבודה על הקולקציה. הסטודיו לעיצוב רחב ידיים (ולבן באופן כמעט מסנוור) אך מספר המעצבים מצומצם ולכן תמיד יש ים של דברים לעשות. בתור סטאז׳רית לא חסרה עבודה: דיגום, איור, פוטושופ, מחקר, רקמה וכמובן עיצוב, הם רק חלק מהמשימות שלי בסטודיו. 

מלבד העבודה, חווית המגורים בעיר זרה מלהיבה ומספקת הפתעות חדשות בכל יום, החל מהירקות המשונים בסופר ועד השימוש בכספומט שפועל אך ורק בגרמנית. בקיצור אין רגע דל.

  

זה זמן התפוח

Jewish chic

ביום שישי גשום לפני כשבועיים הסתובבתי בשוק העתיקות שבכיכר דיזנגוף, מקום שתמיד מסב לי הנאה רבה. באחד הדוכנים נתקלתי להפתעתי הרבה בשפנייעאר-ארבט. מה זה שפנייער ארבט? גם אני לא ידעתי עד לביקור באגף לאמנות ותרבות יהודית של מוזיאון ישראל (אגף מרתק ביותר). ובכן מדובר בטכניקה יהודית עתיקה המשלבת קליעה ועשיית תחרה מחוטי כותנה וחוטי כסף. יפהפה כמו שזה נשמע.
לאחר מקח מוצלח עם המוכר אשר לא ממש הבין מה יש לו ביד, רכשתי את השפנייער ושבתי הביתה שמחה ומרוצה כמי שמצאה אוצר.

השפנייער שלי מקרוב

ציור של איזידור קאופמן

התזמון לא יכול היה להיות יותר טוב. בארבעת הימים שקדמו לקניית השפנייער ביליתי זמן רב בחיפוש אחר חומר על אודות השפנייער בספרייה של שנקר ובאינטרנט. מציאתו נתנה את הגושפנקה הסופית לכך שהשפנייער חייב באיזשהו אופן להיות חלק מההשראה לפרוייקט שלי. סוג של גורל.

זה שיק. ציור של איזידור קאופמן

השפנייער שלי

טכניקת השפנייער היא כנראה טכניקת הטקסטיל היחידה ששימשה באופן בלעדי לייצור אובייקטים לשימוש יהודי. מקורו של השפנייער אינו ידוע בוודאות אך ישנו תיעוד שלו החל מ1830, אז הגיע מרדכי לייב מרגוליס לעיירה סאסוב שבגליציה, שם הקים סדנת עבודה. הטכניקה שימשה לייצור עטרות לטליתות ולקיטל (אותו חלוק לבן שנלבש על ידי גברים דתיים בימי חג) ולעיטור כיפות. הנשים לא קופחו - העיטור המרהיב הופיע גם על כיסויי ראש של נשים ועל מעין סינר שהיה פופולרי במאה ה19. השפנייער היה אופנתי מאד בקרב יהודי אירופה במאה ה-19, אך בשנות ה-30 של המאה ה-20 ייצורו פסק כמעט לחלוטין.

בציוריו הרגישים של איזידור קאופמן ניתן לראות תיעודים מפורטים של עבודת השפנייער, היהדות מעולם לא נראתה יפה כל כך.

שימו לב לסינר של הגברת ולעיטור הפנינים שלראשה. ציור של איזידור קאופמן

מעניין מה היה גלגולו של השפנייער שלי, ממתי הוא וכיצד מצא את דרכו לשוק העתיקות.

PICTURES FROM THE FAMILY ALBUM

בעקבות אחד הקורסים הסמסטר, החלטתי לשוב ולהתעמק בהיסטוריה המשפחתית. מצאתי לא מעט תמונות, מסמכים ומכתבים שנשמרו בקפדנות הודות לסבתי הנהדרת. לא פעם השבוע התרגשתי למראה התמונות המצהיבות בהן נראים קרובי משפחה שאת רובם איני מכירה, מנסה לפענח את הקשר המשפחתי ולנסות למצוא פרצופים מוכרים בין דפי האלבומים. נשאבתי אל תוך עשרות המכתבים שנכתבו בכתב יד מסתלסל על גבי מכתביות מעוטרות בראשי התיבות של שם השולח, בעידן בו תקשורת התנהלה בדרך אחרת לגמרי.
נדהמתי מהאופן בו כולם לבושים, ההידור מעורר הקנאה. מרתק לראות כיצד הבגדים, האביזרים והנוף משקפים את התקופה בה צולמו התמונות, כל תמונה מספרת סיפור בהתאם לזמן ולמקום שבו צולמה. ואני כמעין בלשית - מצליבה את רסיסי המידע מהמכתבים עם פיסות הנתונים שנגלות בתמונות. שם של מלון המתנוסס ברקע, כיתוב מאחורי התמונה או בניין מוכר ברקע הופכים לרמזים שיכולים לסייע לי לקבל תמונה שלמה יותר על העבר של משפחתי.

בני משפחה עלומים

דניאל - סבא רבא שלי (הילד הקטן במרכז) עם אביו, סביו וקרובי משפחה נוספים. 1900 בקירוב. דמביצה, פולין

מניה ודניאל, ההורים של סבתי, ביום חתונתם. (קרקוב, 1927)

סבתא שלי בעגלה עם אמה ודודתה

שנות ה-30, כיכר דיזנגוף. מימין מניה ודניאל, ההורים של סבתי

סבתי עם הוריה, שנות ה30, תל אביב